<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יצחק בר יהודה</h1>
<h2>דף כ:</h2>
גרסינן בהלכה אחרונה פרק כל היד [נדה כ' ע"ב] ילתא אייתאי דם לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה, לקמיה דרב יצחק בר יהודה ודכי לה. ופרכינן והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר. ומסקינן מעיקרא טמויי טמי לה. כיון דאמרה ליה כל יומא הוה מטהר לי כה"ג והאידנא הוא דחש בעיניה, דכי לה. ומסקנא דרב יצחק בריה דרב יהודה אגמריה סמיך. אלמא רב יצחק בריה דרב יהודה כבר בימי רב נחמן היה מורה, ואפילו לפני רבה בר בר חנה, שהיה בימי רבי יוחנן ותלמידו [היה]. ותימה ההיא דזבחים פרק דם חטאת [צ"ו ע"ב], דגרסינן התם רב יצחק בריה דרב יהודה הוה קאי [קמיה] דרמי בר חמא. שבקיה ואזיל לקמיה דרב ששת וכו'. ורב ששת תלמיד לרב הונא ורב יהודה היה כדמוכח בכמה דוכתי. וחבירו דרב חסדא. ורמי בר חמא תלמידו של רב חסדא וחתנו היה, כדאיתא בהשותפין. ותימה [—ולא יתכן] דרב יצחק בריה דרב יהודה היה תלמידו.
גרסינן בתוספתא דעדיות פ"א [ה"ג]. נשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. נשאל לחכם וטיהר לא ישאל לחכם ויטמא. היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אחד מטמא ואחד מטהר אם יש חכם אחר נשאלין לו. ואם לאו הולכין אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר בדבר מדברי התורה הולכין אחר המחמיר, בדברי סופרים הולכין אחר המיקל. ובאידיהן של גוים מייתינן לה, ופסקינן התם [ע"ז ז' ע"א] הלכה כרבי יהושע בן קרחה. גרסינן בירושלמי דמסכת נידה פ"א [ה"ב], תני אחד אומר שמעתי מפי שנים, ושנים אמרו שמענו מפי אחד, יפה כח האחד ששמע מפי שנים מכח שנים ששמעו מפי אחד.
פירש רבינו שמואל אהא [דאמרינן] אין חבירו רשאי להתיר נמי מילי במילתא דתליא בסברא שאין כח וראיה (לאוסר יותר מן המתיר) [למתיר יותר מן האוסר] הילכך אם אוסר אין חבירו רשאי להתיר אותו דבר דלאו צניעותא היא. והך נמי דרבה בר בר חנה דטימא מילתא דסברא היא, ולא הוה ליה לרב יצחק בר יהודה לטהר. אבל מידי דלא סברא כגון דטעה בדברי תנא או בדברי אמורא דאיתמר הילכתא כחד מינייהו, אם טעה וטיהר ובא חבירו ומטמא, ואם טעה וטימא ובא חבירו ומטהר, דליכא הכא [אלא] גילויי מילתא בעלמא, ואי אמר ליה טעמא דטעותא [הוה] מודי ליה. הילכך ליכא חוצפא אי מטהר לאחר שטימא חבירו, אלא מצוה גמורה היא.
וכמו שכתבתי אני הסודר, דדוקא אם אסר אין חבירו רשאי להתיר. אבל אם התיר חבירו אוסר. ראייה נמי מההיא דשלהי פרק אין מעמידין [ע"ז מ' ע"א], ההיא ארבא דצחנתא דאתא (לסיכיא) [לסיכרא] נפק רב הונא בר חיננא חזי ביה קלפי ושרייה אמר רבא מי איכא דשרי כי הא מילתא באתרא דשכיחא קלפי. נפקי שיפורי דרבא ואסרי, דרב הונא בר חיננא ושרו וכו'. ועיין בסדר רב הונא בר חיננא.
מיהא הא דאמרינן דאין חבירו רשאי להתיר [הני מילי] כשכבר הורה חכם לאיסור. אבל אם נשאלה שאלה לשני חכמים כאחד, אם אחד מחמיר וחבירו מיקל, כיון שעדיין לא יצא הוראה על פי אחד מהן רשאי המיקל לחלוק ולעמוד בסברתו. מיהו אחרים הצריכים להוראה הדין כההיא (דאין מעמידין) [דאידיהן של גוים] כמו שכתבתי למעלה, ואם האחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו אפילו להקל, ואם לאו הלך אחר המחמיר וכו'.
וההיא דשלהי ברכות [ס"ג ע"א] במעשה דחנניה בן אחי רבי יהושע כשירד לגולה ורבי יוסי בן כיפר וזכריה בנו של רבי זכריה בן קבוטל הלכו לבטל עיבורו, כמו שכתבתי בסדר חנניה. ומסקינן התחיל הוא מטמא והן מטהרין הוא אוסר והן מתירין. וכן חילוף. ומקשינן בשלמא הוא מטהר והן מטמאין לחומרא, אלא הוא מחמיר והן מקילין היכי עבדי הכי, והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו'. ומסיק כי היכי דלא נגררו בתריה. שמעינן מינה שכך היה המעשה, הלכה למעשה שהיה חנניה מורה, היו הן מחזירין ההוראה אף כשכבר יצתה הוראה משמו. ואין לפרש "התחיל הוא מטמא והן מטהרין" כשהיו שואלין הלכה והן לפניו שהיו חולקין עליו. דאם כן לא היה בעל התלמוד תמיה ומקשה היכי עביד הכי. כמו שכתבתי.
ואין לדקדק מכאן, טעמא דהיו מקילין, משום דלא נגררו בתריה. הא לאו הכי אפילו שנים חכמים אינם רשאין לטהר מה שהורה חכם אחד לטמא. כי הכא דרבי יוסי בן כיפר וזכריה שנים היו. אפילו הכי מקשה היכי עבדי הכי ולא משני שאני הכא דאיכא רבים דפליגי עליה. אין לדקדק כך. דהכא ליכא לשנויי הכי, כיון דמעיקרא כי אתו לגביה בתורת תלמידים החזיקו עצמן כדקתני "ללמוד תורה באנו", אין תלמידים [רשאין] לסתור להקל על חומרא דחכם והוא רב שלהן. ואע"פ שרשאין לחלוק בדבר הלכה, לסתור מה שהורה כבר אין רשאין. דהא מסקינן דאמר להן לא הנחתי כמותי [בארץ ישראל]. ואע"פ שאמרו לו רבי גדיים נעשו תיישים, לא שהשוו בדעתם להיות שקולים כמותו, אלא על שאר חכמים אמרו כך, שהרי היו קורין אותו רבי.
גרסינן בעשרה יוחסין [קדושין ע"א ע"ב], עולא איקלע לפומבדיתא חזייה לרב יצחק בריה דרב יהודה דגדול ולא נסיב אמר ליה מאי טעמא לא מנסיב ליה מר וכו'. אלמא כבר בימי עולא עדיין היה פנוי. וגרסינן בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ג ע"ב], דאביי נסב חומה ברתיה דאסי בריה דרב יצחק בריה דרב יהודה, דנסבה רחבה דפומבדיתא ושכב, ונסבה רב יצחק בריה דרבה בר בר חנה ושכיבו, ונסבה נמי אביי ושכיב. אלמא בת בנו של רב יצחק בריה דרב יהודה ניסת לרחבה תלמידו של רב יהודה. ותימה שרמי בר חמא רבו היה, ורמי בר חמא בחור היה כדאיתא בשלשה שאכלו כאחד [ברכות מ"ז ע"א].
